<h1>ספר התרומות שער ט"ז חלק ב'</h1>
<h2>דף עד:</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק קמא [ה' ע"א] גמרא אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו. ודע דמילתא דריש לקיש לא מיתוקמא אלא בדאוזפיה קמי סהדי ובאפיהו קבע ליה ההוא זמן, אבל היכא דאוזפיה בלא סהדי, אי נמי לא קבע זמן באפיהו, לא שנא תוך זמן ולא שנא לאחר זמן, ולא שנא בזמנו, מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם, אי נמי לא הוה ביה זמן, יכיל למימר פרעתיך בתוך זמני ופטור בשבועת הסת. ומסתברא דמילתא דריש לקיש אפילו בשתבעו ביומא דמשלם זמניה מיירי, והוא שתבעו בתחלת היום שנשלם בו הזמן, אבל אם תבעו בסוף היום מיגו דאי בעי אמר פרעתי בתחלת היום ומהימן, כדמוכח בסוגיא דגמרא דהשואל [ב"מ ק"ב ע"ב], דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה, כי אמר פרעתי בתוך זמני מהימן. ותו מדקא מיבעיא ליה בגמרא [ב"ב ה' ע"ב] תבעו לאחר זמנו, שמע מינה דריש לקיש בתבעו בזמנו קא מיירי והיכי דאמי כגון שתבעו בתחלת היום שנשלם בו זמנו. וכן כתב בעל העיטור ז"ל. והכי איפסיקא הלכתא בפרק השואל דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה.
והלכתא כותיה ואפילו מיתמי, ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה. וכתב הרב אבן מיגש ז"ל בפירושו אפילו הוה אותו מלוה על פה אינו נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני אלא בעל חוב גובה אותו שלא בשבועה, וכל שכן אם היה מלוה בשטר שאין אנו מצריכין אותו שבועה כלל, מאי טעמא ולואי שיפרענו בזמנו. ואיפסיקא הלכתא כריש לקיש, ואע"ג דקא בעי להתפרע מיתמי, דאע"ג דאמרינן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה עדיפא הילכך שקיל בלא שבועה. ולא תימא הני מילי היכא דאית ליה שטרא על אבוהון דיתמי, אלא אפילו היכא דלית ליה שטרא נמי כיון דאית ליה סהדי דקבע עליה זמן שקיל ליה לההוא חוב מיניהו דיתמי בלא שבועה, דכי איכא לאיפלוגי בין מלוה בשטר למלוה על פה הני מילי היכא דאיכא למימר דילמא אלו אבוהון הוה קיים הוה טעין ואמר פרעתיך, כדקיימא לן [ב"ב כ"ג ע"א] טוענין ליורש, אבל הכא דאלו הוה אבוהון קיים לא הוה טעין הכי, דהא לא עביד איניש דפרע בגו זמניה, הילכך דין מלוה בשטר ומלוה על פה חדא מילתא היא וגובה ליה מיניהו בלא שבועה, ע"כ. ואיכא מאן דאמר דאפילו ליתומים קטנים נדון שיפרע מהם ושלא בשבועה. ואיכא מאן דאמר דוקא בגדולים אבל בקטנים לאו בני פרעון נינהו ואפילו בשבועה וכל שכן בלא שבועה ואפילו מת תוך זמן. ובשער י"ד שהקדמנו הארכנו בזה.
ויש לנו לברר אחר שפסקנו כריש לקיש וגובה מן היתומים בלא שבועה, ואע"פ שאין נאמנות בשטרו, אחר שהוא תוך זמן, אלמנה למה אינה גובה כתובתה מן היתומים בלא שבועה, כיון דלא נתנה כתובתה לגבות מחיים תוך זמן הוי ואפילו הכי חיישינן לצררי ואינה נוטלת אלא בשבועה, וכדתנן [גיטין ל"ד ע"ב] אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה התקין (רב) [ר"ג] שתהא נודרת, כדאיתה פרק השולח. ובזה תירץ בעל התוספות דאשה כיון דבתנאי ב"ד נוטלת כתובתה אע"פ שלא כתב חיישינן לצררי, וכדאמרינן בגיטין [נ"א ע"א] אשתו ובתו דבתנאי ב"ד [קא אכלי] אימר צררי אתפסה, אבל בעל חוב אין מתפיסו צררי אלא לאחר זמנו. ולא נחה דעתי בזה. ואולי נוכל לומר כי מפני חביבותו אצלה מתפיסה צררי כדי שלא תצטרך לתבוע כתובתה בב"ד, וכדאמרינן [כתובות ע"ד ע"ב, צ"ז ע"ב] אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ולפיכך אתפסה צררי בשעת מיתה, אבל בעל חוב לא. ועדין יש לנו לומר זה שפסקנו שגובה בלא שבועה אם הוא תוך זמן מי אמרינן דוקא כי לא אמר ליה לוה אשתבע לי, אבל אי אמר ליה אשתבע משתבע הסת, דלא עדיף חזקה דגו זמניה לאפטורי מהסת, ואע"ג דאיתיה תוך זמן די לנו אם פוטרין אותו בשבועת המשנה כדין מפיק שטרא או משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים, אבל מהסת לא ינצל. ובזה נסתפק הרב ר' יהודה וכתב דאיכא מאן דאמר דמשתבע היסת ומיפטר, ואיכא מאן דאמר חרם סתם, ורבינו חננאל אמר רחיקא מילתא לדחויי משבועה דרבנן כמאן דמפיק כו'. ובודאי ליכא לספוקי בהאי מילתא כי בודאי אין על המלוה שום שבועה כלל. וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בתשובה. וזה תופסה, מה ששאלתם אם גירש אשתו ואמר לה פרעתיך אי נמי צררי התפסתיך קודם גרושין יש לו להשביעה או לא. כך ראינו שזו אינה טענה לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים, וקיימא לן הטוען פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן אלא נותן לה כתובה ויחרים סתם. אבל אם טען פרעתיך אחר גרושין טענתו יפה, שאפשר שפרעה ותשבע ותטול כדין כל מי שיש לו בידו שטר וטען שפרעו, ע"כ.
ומסתברא נמי דמדנקט לישנא דקובע זמן, דוקא זמן ידוע אבל המלוה סתם אע"פ שאינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום [מכות ג' ע"ב], אי אמר פרעתיך בתוך שלשים נאמן, דכיון דלא קבע ליה זמן ידוע עביד איניש דפרע בגויה, ומשתבע היסת ומיפטר. והכי הסכימו כולהו רבוותא. והיכא דתבעו אחר זמן ואמר לו פרעתיך תוך זמני הא נמי קא מיבעיא בגמרא [ב"ב ה' ע"ב], מי אמרינן מה לי לשקר דאי בעי אמר אחר זמן פרעתיך, או דילמא מה לי לשקר במקום חזקה לא אמרינן. ולא איפשיט. ופסק הרב בהלכותיו דכל כהאי גוונא קולא לנתבע וחומרא לתובע, והלכך משתבע שבועת היסת דפרעיה ומפטר. נמצא עכשיו שארבע ענינין מצויין בזה. הענין הראשון, תבעו תוך זמן ואמר לו פרעתיך תוך זמני שאינו נאמן. השני, תבעו בזמנו כגון בתחלת היום שנשלם הזמן ואמר לו פרעתיך תוך זמני שאינו נאמן. הענין השלישי, תבעו אחר זמנו וטען שפרעו תוך זמנו שנשבע הלוה ונפטר. הענין הרביעי, שתבעו אחר זמנו או בסוף יום שנשלם בו זמנו וטען שפרעו בזמנו, בזה כמו כן נשבע היסת ונפטר, דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה. עד עתה דברנו בקביעות זמן בעסק ההלואה וטען שפרע תוך זמנו או אחר זמנו.
<h2>דף צז:</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק קמא [ה' ע"א] גמרא אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו. ודע דמילתא דריש לקיש לא מיתוקמא אלא בדאוזפיה קמי סהדי ובאפיהו קבע ליה ההוא זמן, אבל היכא דאוזפיה בלא סהדי, אי נמי לא קבע זמן באפיהו, לא שנא תוך זמן ולא שנא לאחר זמן, ולא שנא בזמנו, מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם, אי נמי לא הוה ביה זמן, יכיל למימר פרעתיך בתוך זמני ופטור בשבועת הסת. ומסתברא דמילתא דריש לקיש אפילו בשתבעו ביומא דמשלם זמניה מיירי, והוא שתבעו בתחלת היום שנשלם בו הזמן, אבל אם תבעו בסוף היום מיגו דאי בעי אמר פרעתי בתחלת היום ומהימן, כדמוכח בסוגיא דגמרא דהשואל [ב"מ ק"ב ע"ב], דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה, כי אמר פרעתי בתוך זמני מהימן. ותו מדקא מיבעיא ליה בגמרא [ב"ב ה' ע"ב] תבעו לאחר זמנו, שמע מינה דריש לקיש בתבעו בזמנו קא מיירי והיכי דאמי כגון שתבעו בתחלת היום שנשלם בו זמנו. וכן כתב בעל העיטור ז"ל. והכי איפסיקא הלכתא בפרק השואל דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה.
והלכתא כותיה ואפילו מיתמי, ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה. וכתב הרב אבן מיגש ז"ל בפירושו אפילו הוה אותו מלוה על פה אינו נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני אלא בעל חוב גובה אותו שלא בשבועה, וכל שכן אם היה מלוה בשטר שאין אנו מצריכין אותו שבועה כלל, מאי טעמא ולואי שיפרענו בזמנו. ואיפסיקא הלכתא כריש לקיש, ואע"ג דקא בעי להתפרע מיתמי, דאע"ג דאמרינן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה עדיפא הילכך שקיל בלא שבועה. ולא תימא הני מילי היכא דאית ליה שטרא על אבוהון דיתמי, אלא אפילו היכא דלית ליה שטרא נמי כיון דאית ליה סהדי דקבע עליה זמן שקיל ליה לההוא חוב מיניהו דיתמי בלא שבועה, דכי איכא לאיפלוגי בין מלוה בשטר למלוה על פה הני מילי היכא דאיכא למימר דילמא אלו אבוהון הוה קיים הוה טעין ואמר פרעתיך, כדקיימא לן [ב"ב כ"ג ע"א] טוענין ליורש, אבל הכא דאלו הוה אבוהון קיים לא הוה טעין הכי, דהא לא עביד איניש דפרע בגו זמניה, הילכך דין מלוה בשטר ומלוה על פה חדא מילתא היא וגובה ליה מיניהו בלא שבועה, ע"כ. ואיכא מאן דאמר דאפילו ליתומים קטנים נדון שיפרע מהם ושלא בשבועה. ואיכא מאן דאמר דוקא בגדולים אבל בקטנים לאו בני פרעון נינהו ואפילו בשבועה וכל שכן בלא שבועה ואפילו מת תוך זמן. ובשער י"ד שהקדמנו הארכנו בזה.
ויש לנו לברר אחר שפסקנו כריש לקיש וגובה מן היתומים בלא שבועה, ואע"פ שאין נאמנות בשטרו, אחר שהוא תוך זמן, אלמנה למה אינה גובה כתובתה מן היתומים בלא שבועה, כיון דלא נתנה כתובתה לגבות מחיים תוך זמן הוי ואפילו הכי חיישינן לצררי ואינה נוטלת אלא בשבועה, וכדתנן [גיטין ל"ד ע"ב] אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה התקין (רב) [ר"ג] שתהא נודרת, כדאיתה פרק השולח. ובזה תירץ בעל התוספות דאשה כיון דבתנאי ב"ד נוטלת כתובתה אע"פ שלא כתב חיישינן לצררי, וכדאמרינן בגיטין [נ"א ע"א] אשתו ובתו דבתנאי ב"ד [קא אכלי] אימר צררי אתפסה, אבל בעל חוב אין מתפיסו צררי אלא לאחר זמנו. ולא נחה דעתי בזה. ואולי נוכל לומר כי מפני חביבותו אצלה מתפיסה צררי כדי שלא תצטרך לתבוע כתובתה בב"ד, וכדאמרינן [כתובות ע"ד ע"ב, צ"ז ע"ב] אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ולפיכך אתפסה צררי בשעת מיתה, אבל בעל חוב לא. ועדין יש לנו לומר זה שפסקנו שגובה בלא שבועה אם הוא תוך זמן מי אמרינן דוקא כי לא אמר ליה לוה אשתבע לי, אבל אי אמר ליה אשתבע משתבע הסת, דלא עדיף חזקה דגו זמניה לאפטורי מהסת, ואע"ג דאיתיה תוך זמן די לנו אם פוטרין אותו בשבועת המשנה כדין מפיק שטרא או משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים, אבל מהסת לא ינצל. ובזה נסתפק הרב ר' יהודה וכתב דאיכא מאן דאמר דמשתבע היסת ומיפטר, ואיכא מאן דאמר חרם סתם, ורבינו חננאל אמר רחיקא מילתא לדחויי משבועה דרבנן כמאן דמפיק כו'. ובודאי ליכא לספוקי בהאי מילתא כי בודאי אין על המלוה שום שבועה כלל. וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בתשובה. וזה תופסה, מה ששאלתם אם גירש אשתו ואמר לה פרעתיך אי נמי צררי התפסתיך קודם גרושין יש לו להשביעה או לא. כך ראינו שזו אינה טענה לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים, וקיימא לן הטוען פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן אלא נותן לה כתובה ויחרים סתם. אבל אם טען פרעתיך אחר גרושין טענתו יפה, שאפשר שפרעה ותשבע ותטול כדין כל מי שיש לו בידו שטר וטען שפרעו, ע"כ.
ומסתברא נמי דמדנקט לישנא דקובע זמן, דוקא זמן ידוע אבל המלוה סתם אע"פ שאינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום [מכות ג' ע"ב], אי אמר פרעתיך בתוך שלשים נאמן, דכיון דלא קבע ליה זמן ידוע עביד איניש דפרע בגויה, ומשתבע היסת ומיפטר. והכי הסכימו כולהו רבוותא. והיכא דתבעו אחר זמן ואמר לו פרעתיך תוך זמני הא נמי קא מיבעיא בגמרא [ב"ב ה' ע"ב], מי אמרינן מה לי לשקר דאי בעי אמר אחר זמן פרעתיך, או דילמא מה לי לשקר במקום חזקה לא אמרינן. ולא איפשיט. ופסק הרב בהלכותיו דכל כהאי גוונא קולא לנתבע וחומרא לתובע, והלכך משתבע שבועת היסת דפרעיה ומפטר. נמצא עכשיו שארבע ענינין מצויין בזה. הענין הראשון, תבעו תוך זמן ואמר לו פרעתיך תוך זמני שאינו נאמן. השני, תבעו בזמנו כגון בתחלת היום שנשלם הזמן ואמר לו פרעתיך תוך זמני שאינו נאמן. הענין השלישי, תבעו אחר זמנו וטען שפרעו תוך זמנו שנשבע הלוה ונפטר. הענין הרביעי, שתבעו אחר זמנו או בסוף יום שנשלם בו זמנו וטען שפרעו בזמנו, בזה כמו כן נשבע היסת ונפטר, דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה. עד עתה דברנו בקביעות זמן בעסק ההלואה וטען שפרע תוך זמנו או אחר זמנו.
